הרבה פעמים אני נזכרת בימים שלי במשרד. חברים טובים שנוכחים כאן ברשת, יעידו ויאמרו שהיו לנו הפסקות קפה מעניינות יחד. במשך שנים ארוכות הייתי חלק ממירוץ בלתי נגמר של יעדים , מטרות, אקסלים , ישיבות צוות , ימים ארוכים , שבהם לא ראיתי את הבן שלי, והתגעגעתי אליו והרגשתי אשמה.
אני לא מדברת בשם אחרות , וכל בחירה היא לגיטימית כל עוד המחיר ברור ומוסכם.
עבורי , הרגשתי שאני לא באמת חיה את החיים שלי, אלא רק מקבלת מהם טעימה בשעת הערב כשהייתי אוספת אותו מהבייביסיטר אחריי שסיים את הגן.
ואז יום אחד , זה היכה בי , ממש כמו אגרוף בבטן. תמיד התעניינתי בדברים אחרים. אבל לא חשבתי לעזוב את העבודה עבורם. ולא חשבתי שאגשים אותם כעבודה.
תמיד רציתי משפחה גדולה ולהיות נוכחת ופעילה בגידול הילדים שלי , אבל לקח לי זמן לומר את זה בקול רם ולהסכים גם להפרד מאיך שתפסתי את עצמי לאורך שנים. להפרד מהדימוי שהיה לי עליי במוחי. וגם להסכים למחיר, ובטח שיש מחירים .
ואולי, זו רק תקופה ארוכה , ואולי עוד יחזור הדחף להיות שעות ארוכות מחוץ לבית להתמסר בעיקר למשרה, למטרותיה...
אבל כרגע , אני עוסקת במשהו שאני אוהבת ומעניין אותי , אם כי , בכנות הוא אחוז יחסית קטן , למול כל המשימות והעבודה שבחרתי לקחת על עצמי בגידול הילדים ובנוכחות היום יומית איתם.
יש ימים שקשה לי, יש ימים שאני תוהה אם לא יהיה קל יותר או טוב יותר לעסוק שוב במשרה תובענית ומתגמלת כלכלית לבלות את רוב ימיי ושעותיי בסביבה של מבוגרים בלבד.
אבל בסוף כל יום , בערב , מתגבשת לה שוב ההחלטה וההסכמה לבחירה שכבר לקחתי , להיות איתם בעיקר. ולשלב את כל היתר.
ולגדל אותם בעיקר בדרך שבה אנחנו מאמינים על פי הערכים שבהם אנחנו מאמינים , וזה הדבר הכי משמעותי שלי כרגע.
כל כך שמחה שבחרתי ללכת אחריי הלב שלי. גם אם זה מפחיד .
ומפעם לפעם בודקת שאני עדיין בכיוון הנכון.
צילמה
alona art photography